לוגו שידוכים
לוגו בית איתן
לוגו תקוה טובה 3

לא רואות בעיניים

 

 

@לכבוד מדור הטוב שבך

שלום וברכה

יש לי שאלה שמטרידה אותי הרבה זמן.

יש לי בת בשידוכים, חכמה, מוצלחת, טובה ובעלת חוש הומור.

אמנם במהלך השנים היו קצת קשיים פה ושם אבל כך זה אצל כל ילד, לא?

כעת היא בשידוכים, ומשום מה מורידים אותה שוב ושוב.

כמובן שיש גם את אלו שהיא מורידה, אבל זה פחות מטריד אותי, אף שנראה לי שיש מקרים שהיא מורידה ללא סיבה מוצדקת.

אבל אלו שמורידים אותה, לא מספקים הסברים. מה שמפליא אותי שהיא חוזרת עם אור בעיניים אחרי הפגישה ומשתפת שהיה נעים וזורם, והייתה פגישה מאד מוצלחת, ופתאום ההורדה מהצד השני מפילה אותה לגמרי.

כל פעם אני שואלת את השדכנית מה הסיבה, ושומעת התחמקויות: היו לו ספקות, הוא בדק וראה שלא מתאים… ועוד אמירות מסגנון זה.

קשה לי לשער מה קורה, וקצת קשה לי גם לשוחח עם הבת על זה. היא מתחילה למצוא סיבות שונות ומשונות, שברור לי שהן לא הנקודה.

האם יכול להיות שקורה משהו בפגישות שהיא לא מודעת אליו, ומפיל אותה שוב ושוב?

אודה לך על ההתייחסות

מינה@

 

שלום לך מינה היקרה,

בחורות רבות לצערנו מוצאות עצמן בסיטואציה מורכבת של המתנה ממושכת.

כיהודים מאמינים אנחנו יודעים שהכל נגזר משמים, ואין אדם נוקף אצבעו למטה עד שמכריזין עליו מלמעלה.

סיבות רבות ועלומות יכולות לגרום לעיכובים. האר"י ז"ל כותב שהדרך לזיווג האמיתי צריכה לעבור את כל השלבים שנגזר עליה. לפעמים צריכים מספר מסויים של הצעות, ורק אז מגיע האמיתי (לכן אומרים שכל הצעה מקרבת) לפעמים צריכים מספר מועמדים ורק אז מגיע האמיתי, לפעמים צריכים להתארס ולעזוב ואז מגיע האמיתי, ולפעמים צריכים להתחתן ולהיפרד ואז מגיע האמיתי. כל אחד והמסלול שלו, ונסתרים דרכי ה'.

אבל, אדם צריך לדעת מה ההשתדלות שלו. כשם שאדם לא מצליח לבלוע הוא הולך לבדוק מה חוסם את הוושט, וכשם שאדם לא מצליח ללכת הולך לבדוק מה מגביל לו את השרירים או מערכת השלד, גם כאן כדאי ללכת לבדוק האם יש משהו שבידי הבחורה לקדם.

ואולי כל המסלול שהיא עוברת הוא כדי לגרום לה לעשות שינוי כל שהוא.

כי כידוע בעולם הזה אין שכר ועונש, אלו יהיו בגן עדן ובגהינום. בעולם הזה יש 'ייסורים'. ייסורים זה מלשון 'לסור מהדרך', שדר של הקב"ה שאומר: אתה לא בדרך הנכונה, סור לדרך אחרת.

בדיוק בנקודה הזו ארצה לגעת היום. אכן אין לנו עסק בנסתרות, אבל כן קצת בגלויות. ובגלויות קורה שוב ושוב שאני מתוודעת לשידוכים שנפלו בגלל תקשורת זורמת אך גם מחבלת.

כלומר, מקרים בהם הבחור/בחורה הם חכמים, מוכשרים מאד, רהוטים ובעלי חוש הומור, אבל סובלים מקושי ראיה מנטלי, והצד השני מרגיש במשהו ונרתע. הוא מנסה שוב ושוב ובסוף מוריד. אין לו אפילו מילים להסביר מה מרתיע אותו ולכן הוא משתמש ב'חוסר התאמה'.

למעשה, קרע במערכות קשרים קורים להם לא רק בשידוכים. זה תופס אותם במקומות נוספים, אבל לכל מקרה יש להם הסברים מחוכמים ומפולפלים למה זה קרה ולא קשור אליהם, ולכן לא נוצרת הפנמה.

שרה הייתה בחורה סמינר מוכשרת. היא למדה במגמת הוראת מחשבים ועמדה לפני פרוייקט סיכום. פתאום נזכרה שעבודה מסויימת שעשתה יחד עם חברתה חגית נותרה אצל החברה למרות שסיכמו אחרת. מיד היא התקשרה לחגית. חגית הייתה בממתינה. שרה כעסה שחגית לא עוברת אליה, היא הרי יודעת שהן לפני עבודת סיכום, למה היא נותנת לה להישאר בממתינה?

שרה ידעה שאחרי שני צלצולים הממתינה מפסיקה לאותת ואז היא נתקה והתקשרה שוב. והתקשרה שוב. וכל הזמן הייתה בכעס: אני חייבת את העבודה, למה היא לא עוברת אלי? אני בלחץ, אני במצוקה, זה שלי. אני חייבת!

חגית באותו זמן דברה עם חתנה. האיתותים הציקו לה מאד, והיא הרגישה שהיא לא מרוכזת ולא מסוגלת להיות במיטבה. כשסוף סוף ענתה, שמעה את שרה מרימה את קולה בכעס: שהחיינו שנזכרת, אני מתפוצצת ואת מדברת לך בנחת!

שרה לא הבינה, למה חגית בשום פנים ואופן לא הסכימה לעשות איתה עבודה נוספת.

—-

אפרת הייתה אחרי שנה של השקעה מרובה במסלול שבחרה. בסוף השנה הודיעו לה שהיא לא יכולה להמשיך. היא לא מתאימה וחבל שתשקיע לשווא. אפרת נפגעה מאד ותחושת אבדן החלום והחברה היו מעיקים ושורפים. היא הרגישה באבל. התקשתה לשאת עיניים אל החברות שלמדו אתה ולהשתלב במסלול אחר. אבל לא הייתה לה בררה. בסתר לבה גם היא ידעה שהיא לא מתאימה למסלול שהתחילה ונרשמה רק כי רצתה להרשים, אבל הוא לא מסונכרן בכלל עם היכולות שלה.

תקופה לא העזה לדבר על מה שהיה. לא על הניסיונות העקרים להמשיך בכל אופן, לא על הדמעות ששפכה, ולא על הקשיים של התחלה במקום חדש. נעלה את המקום הזה עמוק בליבה.

אחרי חצי שנה דיברה עם חברה שעברה לסמינר אחר, גם מפני שלא מצאה בו את מקומה. ואז הצליחה לשתף את החברה בחוויות הקשות שלה. החברה הייתה אמפתית ושאלה אותה שאלות להבנה. פתאום אפרת הרגישה חשופה מדיי, לא כך תכננה להציג את עצמה. לאחר אחת השאלות היא אמרה לחברה בטון חד משמעי: אני רואה שנסחפנו. בואי נעצור כאן.

היא לגמרי לא הבינה למה החברה הזו כבר לא ענתה לה לטלפון.

@@איך היא מרגישה?

שרה וגם אפרת, מצויות כבר שנתיים בשידוכים. הן נפגשו שוב ושוב, ובכל פעם כשרצו להמשיך, הצד השני הוריד. אין להן שמץ של מושג מדוע. השיחות היו זורמות ואפילו נחמדות. מה קרה שם שגדע את החלומות?

ננסה לנתח את ההתנהלות של שרה עם חגית. היא הייתה בכעס או בפגיעה על כך שחגית לא עוברת אליה. באותם רגעים, היא כאילו הייתה בתוך חומה. רק היא הייתה שם, היא והרגשות שלה. חוסר הסבלנות, הציפיה, ההמתנה. לרגע היא לא הצליחה לראות מה עובר על חגית. מה חגית מרגישה וחושבת כשמטרידים אותה בלי הפסק באמצע שיחה. שרה לא הצליחה לדמיין כיצד חגית תגיב כשמפריעים לה עשר פעמים בשיחה אחת. שרה היא הייתה כמו 'עיוורת' למה שעלול להתרחש. לתוצאה עם חגית שלא דיי שפולשים לה לפרטיות שוב ושוב, עוד צועקים עליה!

לרוב בני האדם יש ראיה מנטלית תקינה, והם מצליחים לשער מה השני ירגיש או יחשוב כשהם יעשו משהו או יגידו משהו. אבל כאשר מתקשים לזהות מה השני עלול להרגיש או לחשוב עלינו בעקבות דיבור או מעשה, אנחנו קוראים לזה עיוורון מנטלי.

עיוור אינו רואה שיש לפניו מישהו ועלול להיתקל בו ולהפיל אותו אם הוא לא נעזר במקל נחיה או במוביל, כך אדם האומר משהו לא נעים או מוזר ולא מצליח לראות שיש לפניו אדם שמרגיש ברגע זה משהו וזה עלול לחזור עליו – הוא סובל מעיוורון מנטלי.

נחזור לאפרת. תוך כדי שיחה, היא הרגישה חשופה. אולי היא התחרטה פתאום אבל היא הובילה אליה. גם אם התוצאה לא מצאה חן בעיניה, זה משהו שקשור אליה. ברגע שהיא מגיבה: 'בואי נעצור כאן!', היא משדרת אשמה לחברה: ‘פלשת לי לתחומים אישיים! הבכת אותי! עצרי!’

והיא לא הצליחה לראות חברה פגועה, שרק נגררה לשיתוף שלה וניסתה להיות נחמדה. ושוב לא תרצה להיות חברתה.

דינה הייתה בחורת סמינר שזכתה לקירוב של המנהלת. המנהלת התרשמה מהתנהלותה הצנועה והרבתה להחמיא לה. לבה של דינה פרפר מהתרגשות בעת שעברה ליד המנהלת, והיא חשה משיכה ורצון עז להדק את הקשר שלה עם המנהלת.

היא הזמינה את עצמה לשיחה עמה והמנהלת ברגישות ובחכמה התעניינה בה. דינה שחשקה ביחס ובתשומת לב, והתחילה בלי משים להתמסכן ועשתה זאת תוך כדי שיתוף בחוויות שליליות על הוריה, עד כמה הם מתעללים בה וכמה היא סובלת.

דינה הייתה בטוחה שהמנהלת חושבת בלבה: 'מסכנה, עלי לתמוך בה יותר! מהיום אקרא לה כל יום ואתעניין בה'.

היא לרגע לא העלתה בדעתה שמה שמעסיק ברגעים אלו את המנהלת זה חובת הדיווח שלה.

תוך יומיים הוזמנו ההורים לרווחה המקומית לשיחת בירור והאב נלקח לחקירה משטרתית. בפגישה שניה הוזמנה גם דינה וגם המנהלת וכדי בזיון וקצף…

דינה נותרה כועסת על עצמה, מושפלת ומדוכאת עד עפר, ובעיקר כעסה על המנהלת: מי ביקש ממנה להתערב…

@@בתוך בועה שקופה

עד כה הבאנו שלושה מקרים בהם אנשים חכמים ומוכשרים מגלים עיוורון מנטלי לגבי מחשבות ורגשות הזולת. מובן שהם לא מודעים לכך אלא בטוחים שהם אלופים בלזהות רגשות ומחשבות של השני, רק שאינם יודעים שאלו מרגשות ומחשבות שלהם שמשתקפים כמו במראה וגורמים להם לטעות.

אם אכן מדובר באנשים מוכשרים, מה חסר להם בדיוק? במה תלויה היכולת לזהות מחשבות של השני ורגשות שלו?

כמובן לא ברוח הקודש…

למעשה, כולנו נולדנו בתוך בועה: אוהבים את עצמנו, חושבים על עצמנו, דואגים לעצמנו ומחפשים את טובתנו. נמצאים בתוך הרגשות והמחשבות של עצמנו. אבל הבועה הזו שקופה. אם נרצה להרים עיניים ולראות מה  השני חושב ומרגיש, נצליח בקלות. איך? על ידי שתי יכולות:

  1. 1. ראיה – התבוננות בשני.
  2. 2. יכולת מופשטת של דמיון – לדמיין מה אנחנו היינו מרגישים במקום שלו.

@הסבר:@

  1. 1. @ראיה@ – כל אדם מביע את עצמו במגוון צורות מלבד מילים: הבעות פנים, שפת גוף, תנוחה, תנועות, הברות ועוד.
  2. @יכולת מופשטת של דמיון@ – כאשר אנחנו רואים את כל הפרטים אנחנו עושים סינכרון בין כולם, ואז אנחנו יודעים: האדם שמולנו מרגיש מבוכה, מצוקה, אי נוחות, ואז אנחנו מחליפים נושא.

נתאר לעצמנו שהגענו לבקר חברה. משום מה כל החלונות היו סגורים והייתה תחושה של חנק בבית. התחלנו לומר: הכל סגור? מיד ראינו שהחברה מביעה אי נעימות, אז נעשה רוורס: זה מצוין שסגור כי בחוץ יש אובך, אבל אני הגעתי מבחוץ ועליתי מדרגות וחסר לי דקה אוויר, אוכל לפתוח לכמה דקות?

כלומר, הרגשנו חוסר נוחות, ורצינו לומר: חנוק פה, אבל תוך כדי, או לפני, זיהינו שזה יגרום לשני אי נעימות או מבוכה, לכן הצלחנו לבטא את רצוננו בלי לפגוע בשני.

אבל מי שסובל מעיוורון מנטלי, וחסר לו היכולת להרגיש מה השני חש או יחוש, יאמר בבוטות: איזה חנוק פה! תעשי טובה ותפתחי חלון!

כשננסה להסביר לו שזה לא נעים כך הוא יגיד: אני לא בעד מכבסת מילים! מה הבעיה בזה? הוא לא רוצה שאני ארגיש חנוק!

כלומר, הוא נמצא במה שהוא מרגיש, ובטוח שגם השני ירגיש כמוהו.

אם נשאל אותו: מה לדעתך הרגיש השני כשאמרת לו שחנוק פה? הוא יענה בלי היסוס: פתאום הוא ירגיש שחנוק!

ומה לדעתך הוא יחשוב עליך? יצהיר: שאיזה חבר אני שעוזר לו להבין מה קורה בבית שלו!

למרבה הצער, מי שסובל מעיוורון מנטלי, ככל שהוא עלול לפגוע, הוא גם פגיע מאד מאד. אם מישהו יגיד לו ביקורת או הערה, הוא בכלל לא יקשיב למסר, אלא מיד יהיה בטוח: הוא רוצה לפגוע בי, הוא רוצה להשפיל אותי, הוא מקנא בי… ועוד.

כלומר, כאשר הוא אומר משהו לשני הוא לא מזהה מה השני מרגיש או חושב ולכן עלול לפגוע. וכאשר אומרים לו, הוא לא גם לא מזהה מה השני מרגיש וחושב ולכן נפגע.

דוגמא: בחור נכנס לבית כנסת חדש. הוא רואה גבאי של בית הכנסת שמזרז את האנשים לצאת בלילה כי הוא צריך לנעול. הוא מתחיל לשאול: תמיד אתה סוגר בשעה כזו? אולי תביא לי מפתח? מה אכפת לך שבחור ילמד? ועוד. הוא בטוח שהגבאי חושב: איזה בחור צדיק, שרוצה להישאר. לא מעלה על דעתו שהגבאי מתאפק ומתאפק, ורוצה כבר להעיף אותו. יש מספיק בתי כנסת פתוחים בסביבה. בסוף הוא גוער בו: אתה מוכן להפסיק להטריד אותי? תצא ודיי.

הבחור נפגע עד עמקי נשמתו. לדעתו הגבאי רק רצה להשפיל אותו, לפגוע בו.

לרגע הוא לא ראה את המצוקה של הגבאי. את הצורך שלו לעשות את מלאכתו בלי שיפריעו לו.

מכיוון שהוא לא ראה מאיזה מקום יצאה הגערה (של מצוקה ואיפוק שהתפרץ) והיה רק בצדקנות שלו, הוא לא מצליח למצוא שום סיבה אחרת חוץ מהרצון לפגוע בו.

מה קורה עם בעלי עיוורון מנטלי כאשר הם מגיעים לשידוכים?

הם מתנהגים בפגישות בדיוק בצורה כזו. חיים עבר את גיל השלושים וחמש ולא הצליח להתקדם בפגישות. כשאמרו לו שכדאי לו ללכת לייעוץ איך מתנהלים בפגישות הוא היה עונה: אני הכי מומחה לפגישות, נפגשתי עם יותר בחורות מכל יועץ… כמובן שהוא לא יודע שיש אינסטלטור שהוא בעל ניסיון עשרים שנה, שכל ניאגרה שהוא נוגע בו מתפרקת….

רק אחרי ניסיונות לסייע לו התברר שהוא היה מספר לכל בחורה כמה ישיבות עבר וכמה לא הסתדר בהן. הוא היה בטוח שהבחורה חושבת: איזה בחור כן הוא. אמיתי. כזה אני רוצה. זורם ולא מסתיר כלום. לא עלה על דעתו לרגע שהבחורה חושבת בכלל משהו אחר. שהיא חושבת: איזה בחור בעייתי…

גם בחורים וגם בחורות שסובלים מעיוורון מנטלי לא מבינים איך שיחה כל כך זורמת מלב אל לב הסתיימה בדחייה…

@@איך את לא רואה?

@איך נוצר עיוורון מנטלי?@

לכל אדם יש שני אונות מצחיות: הימנית והשמאלית. לרוב הפעילות החשמלית של שתי האונות באותו התדר. שתיהן בעלות יכולת פעילות זהה.

ישנן בני אדם שהאונה הימנית שלהן יותר חזקה מהאונה השמאלית. תהיה להם אינטליגנציה רגשית מאד גבוהה, יכולת דמיון, משחק, יצירתיות ורגישות. הם יהיו טובים בקשרים בין אישיים ובתקשורת נעימה ואהובה. יחד עם זאת יכולות להיות להם קשיים לימודיים: שגיאות כתיב, זיכרון או יכולת תפיסה שמיעתית. הם יצטרכו עזרה בלימודים.

וישנם בני אדם שהאונה השמאלית שלהם יותר חזקה מהאונה הימנית. הם יהיו בעלי זיכרון שמיעתי חזק מאד, יכולות שינון גבוהות, שפה גבוהה, אבל יהיו לכם קשיים בראיה של השלם, בתקשורת בין אישית ובאינטליגנציה רגשית. השילוב של יכולת שפתית גבוהה עם חוסר ראיה במה שקורה עם השני יכול לגרום ל:

  • ריבוי דיבור ולהג כשהם מתחילים לדבר. הם מסוגלים לדבר ללא הפסק. הם בכלל לא שמים לב שהמאזין לא מתעניין בנושא, לא קשוב או מנסה להעיר הערה או לשנות את הנושא. אם ינסו לעצור אותם ממש יכאיבו להם.
  • תפיסת העולם שלהם שונה מאחרים. ההיגיון שלהם שיצוק בעיניהם הוא היגיון שונה. הם פשוט תופסים את העולם בצורה שונה, וזה גורם לעימותים עם הסביבה.
  • הם ישירים ובוטים.
  • לא מתאימים עצמם לסיטואציה. יכולים לרקוד כשכולם עצבניים או לקטר כל הזמן כשכולם שמחים ולהוריד את מפלס מצב הרוח אצל כולם.
  • חוש צדק מאד מפותח. ראיית שחור לבן – או טובה או רעה, או צדיקה או ההפך. קשיים חברתיים.
  • קושי במקצועות שדורשים חשיבה מופשטת.
  • כאשר הם טיפוסים נוחים באופי הם שמים לב לדחייה שהם יוצרים ואז הם הופכים לטיפוסים מרצים מאד.
  • תחושתיות נמוכה. מודעות עצמית גבוהה מאד, הרבה פילוסופיה, ירידה לפרטים מאד. שמים לב לפרטים, לפעמים על חשבון התמונה הכללית.
  •  נפגעים יותר מאחרים, ופוגעים יותר. כשמישהו מאוכזב או ציפה למשהו, לא מבינים שהוא מדבר על עצמו והצרכים שלו, מיד נפגעים ולוקחים את זה אישי, 'הוא מבקר אותי', מאשים, משפיל, שולל. הפגיעות יתר נובעת מתוך שלא רואים מאיפה הדברים יוצאים (מה הוא התכוון באמת, רצה, היה צריך, שאף) אלא רואים לאן זה נכנס (אלי. לא מרוצה ממני)
  • כשאומרים לאחרים, לא רואים איך נכנס אצלו, מה זה עשה לו, אלא נמצאים בעצמי, מאיפה הדברים יצאו, מאיזה כאב שלי, מאיזה צורך שלי.
  • הקונפליקט הרגשי נוצר רק אם אלו שמצפים מהם: ילדים, אחים, בן זוג. עם אנשים זרים שלא מצפים מהם, יש מסירות יתר כלפיהם והערצה. יש התמסרות מאד גבוהה.
  • לפעמים הנתינה היא בראש של הנותן, ולא לפי מה שהמקבל. ואז יש תחושה של כפיות טובה מצד הילדים או הבעל.
  • יכולת משחק ודרמה. הקצנה של מאורעות ומצבים כחלק מהדרמה של החיים.

 

@לתשומת לב:@ הבעיה היא לא רגשית, התוצאה היא רגשית. הבעיה היא תפיסתית. תופסים דברים בצורה שונה מאחרים, והרגשות הם רק תוצר.

@הבשורה הטובה:@

ניתן לקדם מאד את העיוורון המנטלי עד כדי הכחדת הסימפטומים.

היות ומדובר בתפיסה, ניתן לשנות את התפיסה.

אלישבע הייתה בת עשרים ושמונה כשהגיעה לטיפול. היא אמרה כך: אני רואה מולי שני טורים: טור של בחורים שרוצים אותי ואני לא רוצה, וטור של בחורים שאני רוצה והם לא רוצים אותי. באמצע אני לבד…

אלישבע שתפה על יחסים רעועים בינה לבין ההורים שלה. ככל ששיתפה יותר, בלט חוסר היכולת שלה להרגיש מה הם מרגישים ומה הם חושבים. היא פרשה כל התנהגות שלה כלפיהם כעוינות והתערבות. ההורים לא ידעו מה באמת הבעיה שלה, אבל ניסו לעזור לה. אביה אמר לה: אל תדברי כל כך הרבה בפגישות… והיא מאד נפגעה: הוא רוצה שאני אסתום את הפה? הוא רוצה שאני אשים פלסטר בפגישות?

לאחר הבנה של הקושי שלה ולמידה מפורטת מה השני חושב ומרגיש במגוון סיטואציות, היא נפגשה עם בחור והתארסה.

שבוע לפני החתונה באה נסערת לטיפול: היא מפחדת שאחרי החתונה הבחור יתפוס מה היא באמת… כל הזמן קבלה הדרכה וייעוץ איך להגיב ואיך לשתף. לכן היא מצאה חן בעיניו, אבל אחרי החתונה הכל יתגלה…

הרגעתי אותה שהשינוי שהיא עשתה הוא שינוי בתפיסות, ושינויים אלו יישארו לתמיד. ובאמת היא חיה חיים רגועים ומאושרים.

כי גם אם רואים פרטים במקום שלם וסובלים מעיוורון מנטלי, בהדרכה נכונה יכולים לפקוח עיניים, ולראות!

לכן אמא יקרה, אם התופעה שרשומה דלעיל קשורה אפילו במעט לבתך הבחורה, דעי שהדרכה נכונה יכולה לעזור לה מאד. ואם הסיבה היא אחרת, כך או כך תמשיכי להתתפלל, כי המהרש"א כותב שכשתפילה נענית זה לא נס, זה דרך הטבע.

הרבה נחת!!!